פרשת כי תבוא

מי שייכנס השבת לבית הכנסת באמצע קריאת התורה, שבה נקרא את פרשת כי תבוא, בחלק שבו קוראים את פרשיית הקללות, יבחין במשהו מעניין: הקורא בתורה ינמיך את קולו ויקרא את פרשת הקללות מהר מאוד. פרשת כי תבוא היא אחת הפרשות הקשות בתורה. היא מתארת, שוב, את היכולת הלאומית והאישית לבחור בין טוב ובין רע, ומיד אחר כך, את ההשלכות של הבחירה, רשימה של ברכות וקללות. הקללות ארוכות הרבה יותר מן הברכות. הן איומות, כמעט קשות מנשוא, ואנחנו אמנם קוראים אותן, אבל מהר ובשקט.

מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, יודע שהקללות התקיימו בנו אחת לאחת: התורה מבטיחה שאם עם ישראל יבחר ברע ויחטא, הוא יפוץ לכל קצוות הארץ, ויסבול ממלחמות, תבוסה, השמדה ורעב, "יתנך ה' נִגָּף֮ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֒יךָ֒, בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו, וְהָיִ֣יתָ לְזַֽעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ… וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה". "גַּ֤ם כָּל־חֳלִי֙ וְכָל־מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם ה' עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ". לאורך ההיסטוריה כולה, ובמיוחד במאה העשרים על אדמת אירופה, חווינו את ההתגשמות האיומה של הפסוקים.

ובין הפסוקים הקשים, מופיעה גם הנמקה אחת קטנה, לָמַה, מעבר לבחירה ברע, קיבל עם ישראל את העונשים האיומים, "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל". כלומר, אחת הסיבות לעונשים הקשים היא כי עם ישראל לא עבד את הקב"ה בשמחה.

ר' יצחק אברבנאל, סופר ופרשן של התורה, נולד בפורטוגל במאה ה-15 וברח ממנה לספרד. ערב גירוש ספרד, ניסה לשכנע את מלך ומלכת ספרד שלא לגרש את יהודי ספרד. הוא נכשל וגורש ממנה בשנת 1492 לאיטליה. בכתיבתו הוא מנסה להתמודד עם הקושי האמוני אחרי גירוש ספרד.

האברנבאל מסביר את הפסוק הזה באופן מרתק: לדעתו, אחת הסיבות לכך שעם ישראל עזב את הקב"ה היא הטוב, העושר והשפע. כשטוב לנו מאוד, אנחנו שוכחים את הקב"ה, אנחנו תולים את הצלחתנו בעצמנו, מסתכלים סביב בגאווה, ושוכחים להסתכל למעלה. הוא מסביר שלפעמים הבעיה היא "רוב כל": כשיש הכל, כשהכל טוב והולך בקלות, שוכחים להגיד תודה, שוכחים לדבר עם הקב"ה, ומאבדים את הקשר איתו. כשכואב לנו איבר, כשאנחנו חווים קושי, אנחנו מרוכזים כל כך בכאב, מנסים לפתור אותו, להתפלל שיפסיק לכאוב. כשלא כואב כלום, כשהכל טוב, כשלא חסר, אנחנו שוכחים להודות על הטוב, על הדברים הפשוטים.

עם ישראל צריך לבחור בטוב, להיות עם מוסרי שדואג לחלשים שבו, עם שמתקיים בו משפט צדק, הוא צריך לחיות בארץ המובטחת, ולחיות לפי התורה. אבל זה לא הכל. הקב"ה מבקש שלא נשכח את הקשר לשמיים כשטוב, כשיש את הכל. עבודת השם היא לא רק פונקציה של תקשורת כשצריך, כשקשה, כשבודד, אלא קשר יומיומי בטוב וברע.

אובדן הקשר עם הקב"ה כשטוב, הופך לצערנו לקשר עם הקב"ה כשרע, בגלות, בחורבן ובאובדן.

אי אפשר להכיל את הקללות הקשות בלי לקרוא את ההפטרה, אחת משבע הפטרות הנחמה שנקראות בין תשעה באב ויום הכיפורים. וכך כותב הנביא ישעיהו בהפטרה "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ…. כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ." אחרי התגשמות הקללות, מגיעה סוף סוף התגשמות הנחמה.