פרשת כי תצא

אדם יוצא למלחמה, הוא רחוק מהבית, מכל מה שמוכר וידוע, הוא רואה שם שבויית מלחמה יפהפיה, והוא חושק בה. המלחמה מהווה טריטוריה אחרת, שונה, שבה יש תחושות אחרות, ומראות אחרים, וגם שכרון כוח ורצון לממש תאוות. כך נפתחת פרשת כי תצא, במפגש הבלתי אמצעי הזה בין חייל יהודי ושבויית מלחמה חלשה ממנו ונתונה לחסדיו. הרצון הזה, והמשך הפסוקים, גורם לנו, הקוראים המודרניים, לנוע באי נוחות: איך יש לגיטמציה למימוש התאוות האלה.

התורה מכירה ברצון הזה, בסכנה של איבוד המוסר תוך כדי לחימה, ומשרטטת גבולות לסיטואציה: כדי לקחת את השבויה היפהפיה, על החייל היהודי להבין שלא מדובר בניצול מיני חד פעמי, אלא בהתחייבות רצינית, בנישואין. צריך להביא אותה חזרה הביתה, על כל המשתמע. החייל היהודי צריך להבין שאין פה פריקת יצרים רגעית שנשארת בשטח המלחמה, אלא בזוגיות ממש; צריך להביא אותה אל ביתו, אל ההורים והמשפחה. צריך לראות אותה כאדם שלם, להכיר ברגשות שלה, בעובדה שהיא משאירה מאחור בית, שהיא בוכה על הזרות והבדידות. צריך לתת לה זמן לעבד את המצב, להתאבל על אובדן המשפחה, והיא מחליפה את השמלה שלבשה אז במלחמה.

החלפת הבגדים היא סמל לשינוי שחל בה, שחל בו, שחל בסיטואציה. פתאום היא לא יפהפיה מסתורית באזור לא מוכר, אלא אישה שרצית בה, ועכשיו היא הופכת לאשתך, ואתה צריך לדאוג לה. המיוחד והאקזוטי הופך לרגיל ושגרתי. התורה מבקשת מהחייל להבין שמולו יש אישה, עם רגשות ורצונות, ועליו לדאוג לה. החלפת השמלה הופכת אותה מ"האחר" לאדם ייחודי, עם רגשות ורצונות, אדם שצריך לדאוג לו, אדם שהולך לחיות איתך בתוך הבית פנימה, ולא חפץ לפריקת יצרים.

הרש"ר הירש מסביר שגם בסיטואציה קשה של מלחמה, אנחנו לא פטורים מכבוד לבני אדם שסביבנו, הוא כותב כי "במסגרת הטיפול בשבויי מלחמה מכריזה התורה על קדושת המיניות של האשה מול תאות הגבר, והיא מגינה עליה מפני ניצול קל - דעת."

התורה כותבת את פרשת כי-תצא ואת פרשיית 'אשת יפת תואר' לפני הכניסה לארץ, לפני ההתמודדות עצמה, כדי ללמד את החייל שאין מקום בעולם שבו מותר לפגוע בחלשים מאיתנו, להשפיל אותם ולא לשאת בתוצאות. גם בזמן מלחמה יש השלכות לקבלת החלטות, צריך לכבד כל אדם בכל זמן. הרש"ר הירש מסביר שגם במצבי קצה, וגם בחיים הרגילים, התורה דורשת מאיתנו התנהגות מוסרית טובה.

יש מצבים בחיים בהם אנחנו נפגשים באחרים, חסרי שם ופנים, אנחנו רואים אותם כשונים מאיתנו, כממלאים פונקציה. התורה מלמדת אותנו בפרשת כי-תצא שיעור גדול בהפיכה של האנשים האלה לבעלי פנים, רגשות וצרכים. היא לא מאפשרת לנו להתעלם מהאנשים שסביבנו כי הם חלשים מאיתנו, כי אנחנו יכולים. היא אוסרת עלינו להתעמר בחלשים, גם אם הם לא יהודים, גם אם הסיטואציה מאפשרת סוג של 'פגע וברח'. במלחמה, וגם בחיים הרגילים, צריך לדעת שאנשים סביבנו לובשים לפעמים 'בגדים' שונים מאיתנו, אבל הם יכולים להחליף את הבגדים האלה, ולהפוך לדומים לנו. פתאום ההבדלים הופכים לקטנים, ואנחנו רואים מולנו אדם פגיע, חלש, במצב שגם אנחנו יכולים להימצא בו. התורה, דרך פרשיית 'אשת יפת-תואר', מלמדת אותנו שיעור בחמלה ובעין טובה, והבנה שאין מקום וזמן בעולם שפנוי ממוסר, מעשיית טוב.